פוסטים נבחרים

דבר הלוחמים תש״ע, 2010

שלום לכולכם,

שנת 1941 – חצי מליון יהודים אסורים בגטו ורשה – הגטו סגור, מנותק, גווע, עצוב, מיואש.

בחדרי חדרים אפלים ומוסתרים מהטרור ההולך וגובר, ישבו נערים ונערות 16-17, חברי תנועות הנוער שלמדו בסמינרים התנועתיים. בסמינר הראשון במחתרת השתתפתי גם אני. שם, בחדרי חדרים, בתנאי מחבוא וסכנות, התחילה ההתנגדות - שם צמח המרד.

בהדרכת מנהיגי תנועות הנוער, בהדרכת דמויות מופת כמו המשורר יצחק קצנלסון, המחנכים יאנוש קורצ'אק וסטפה וילצ'נסקה ועוד אנשים דגולים ונאמנים, למדנו על ציונות ותולדות עמנו, למדנו על סוציאליזם והתיישבות בקיבוץ, ובעיקר חווינו את היחד והחברות. שם רכשנו את הערכים הנעלים ביותר שהכינו אותנו למרד שבא מאוחר יותר.

עדיין חיו בגטו מאות אלפי יהודים. לא לחמנו כי לא רצינו לסכן אותם בעונש קולקטיבי, עדין לא היה בידינו מספיק נשק. אך שם, צמח בתוכנו המרד והבשיל במעשי ההתנגדות בפעילות חינוכית ורוחנית.

הגיע הפתרון הסופי – מאות אלפי יהודים כבר הומתו. לנו הייתה המוטיבציה, הכח הרוחני ורצון הנקמה. זה היה המניע לאותם נערות ונערים ששאבו את תעוזתם באותם החדרים האפלים. המרידות בגטו ורשה ובגטאות אחרים לא הביאו ניצחון. הגטאות המורדים הופצו, נשרפו, רוב הלוחמים נפלו בקרבות. אך נשאר הכבוד היהודי והאנושי ושרדו מעטים ואיתם החלומות. את החלומות לא יכלו הרוצחים לקחת.

לאחר שש שנות מלחמה קשה ונוראה הגיע סוף לסיוט. השחרור היה קשה עבור השורדים, הניצולים. היו אלה רגעים של טירוף החושים, מערבולת של שמחה וצער, של אבל ושכול – איבדנו משפחות וחברים, בית, רחוב, עיירה ורוב עם. נשארנו בחיים אך היינו שבורים ורגש הנקמה בער בתוכנו. בכח החינוך והערכים שרכשנו באותם חדרים אפלים ובכח החלומות על עולם אחר ובית חדש במולדתינו, קמנו והשתלבנו בבניין חיים חדשים בארץ.

היינו שותפים לפלא הקמת מדינת ישראל. שותפים היינו, בפריחתה ובמאבקיה, במלחמות "אין ברירה" וגם במלחמות "יש ברירה".

יש לנו הכח להתגונן בפני אויבינו מבחוץ אבל האם יש לנו מספיק עוצמה וכוח להתגונן מהרוע שצמח בפנים? הארץ שלנו מלאה היום רדיפת בצע, פערים מבישים, אלימות גזענות ואפליה. בכל פינה שוררת שנאת האחר, סכינאות, קנאות והשפלת החלש והנכבש. שוב ושוב אנו נתקלים בשימוש בכוח הזרוע, בהתנהגות גסה ואלימה ברחוב, במשפחות ובבתי הספר.

מה קורה לנו?

אני מאוכזבת. אני יודעת שעימי מאוכזבים גם חברי לדרך שאינם עוד בינינו – מנהיגי המרד: יצחק צוקרמן וצביה לובטקין, מרדכי אנילביץ' ומארק אדלמן – איש הבונד שנפטר השנה. גם הם חלמו על צדק ואנושיות וכבוד האדם. חלמו על השלום שיגיע. סוף סוף שלום.

אני מאוכזבת אך לא מיואשת. ישנם אלפי צעירים שממשיכים לדבוק באותם הערכים עליהם כה שמרנו – הדור הצעיר שחי כאן עכשיו. ישנן תנועות הנוער ויהיו גם הדורות הבאים שימשיכו לחלום ולהאבק בכל רוע.

תמשיכו לשמור על הערכים שלא נשרפו באש האבדון.

יש בכם הכוחות ואתם תצליחו!

פוסטים אחרונים
חפשו לפי תגיות
עקבו אחרינו
  • Facebook Classic
  • YouTube Social  Icon
  • Facebook Classic
  • c-youtube

© 2023 by Yarin Raban. Proudly created with Wix.com

האתר נמצא בבנייה ובפיתוח. נשמח לכל סוג של תגובה או פידבק, בכל נושא שהוא.