דבר הלוחמים תשס״ח, 2008

אני נרגשת, נבוכה וגם גאה להופיע כאן לפניכם בשנת ה-65 למרד גטו ורשה ושנת 60 לעצמאות מדינתנו. אני זוכה לייצג את כל אלה הלוחמים, שנפלו במאבקם, בקרבות, במחנות, ביער ובמרד. זו עצרת גם לאלה שלא יכלו להשתתף במרד אך נאבקו על צלם האדם. מאלה ששרדו במלחמה רבים כבר נפטרו כאן בארץ או ברחבי העולם. נשארנו מעטים, יחידים.

נזכור את כולם. הם השאירו לנו, לכולנו, ערכים שלא תם תוכנם גם היום. לא נשכח את התקופה ההיא: האפלה, הקשה, הנוראה – תקופת הטרור הנאצי. תקופת השכול והאבדון, אך גם מלאת תעצומות נפש של רבים בהתנגדותם פעילה לרוע של חיות אדם.

המרד חייב להימשך. מרד אחר, שונה. על הארץ הרחוקה, הנכספת והבלתי מושגת חלמנו גם בגטאות, וגם במחנות.

בחלומנו היא היתה טהורה, צדק שלט בה, שוויון ערך אדם – חלום נפלא של בית. ויש לא מעט אכזבה. במה נמרוד? - שואלים אותי לא פעם צעירים להם אני מספרת לא פעם על התקופה ההיא של מלחמת העולם השנייה – ואני עונה – החשוב לי עכשיו זה העתיד, זה אתם – הדור השני, השלישי, הרביעי והדורות הבאים.

אתם בעלי חולצות כחולות ושרוכים אדומים ולבנים ועניבות צופים וכיפות סרוגות - כולכם – צעירים ובוגרים יותר. עתידכם כאן בארץ הזו היחידה, היפה, האהובה ופגועה בגזענות, שנאת האחר והזר, יש בה חמדנות וונדליזם וסכינאות ואלימות נגד חלשים וקשישים ורעבים – אתם יכולים, אתם חייבים ללחום בכל הרוע הזה, בזיוף ובנוכלות בכל שנוגד לערכים אנושיים. אתם אמיצים ונאמנים בצבא בהגנה על ביתנו מאויבים מבחוץ, אתם תתרמו גם לסיום מעגל הדמים, יש בכם גם כוח למרוד בנגעים שבפנים. איך? דרך אכפתיות ואי אדישות, מעורבות ועשייה בבית, בבית ספר, ברחוב בכל מקום שפוגשים רוע. תהיו ראויים ללוחמים, לכל אלה שנאבקו ואבדו לנו בהרג, בגז ובמיתות משונות. תחנכו עצמכם ואחרים לאהבה ולא לשנאה, לשלום, לרעות, ליופי, לצחוק ושמחה.

זה קשה – אתם יכולים. אני מאמינה בכם. אל תאכזבו אותי ואת חבריי שאינם. אני עדיין מתגעגעת אליהם ומעריצה את מעשיהם הנואשים והגדולים.

לקראת הסיום אני רוצה לשלוח ברכות לאחרון המפקדים של מרד גטו ורשה – למרק אדלמן, איש "הבונד" החי בפולין. למרות שוני השקפותיהם הוא היה חברם הקרוב ביותר של יצחק צוקרמן וצביה לובטקין מראשי המרד וממקימי הקיבוץ הזה והמוזיאון הזה. קישר אותם הקרב והדם של חבריהם לנשק.

לסיום אני אקרא מספר משפטים מספרו של משורר השואה, יצחק כצנלסון. הוא היה שותף לנו למרד. על שמו הוא המוזיאון הזה. המשפטים הם מספרו "יומן ויטל" שנכתב קרוב מאוד למותו במשרפות אושוויץ:

"ראיתי תהלוכה של אלפי אלפי ילדים בארץ ישראל. ראיתי עם ילדים, אחד יפה ומחונן מן השני. ראיתי אוכלוסין יהודים בניו-יורק, במקומות עוד שבטי יהודים נחתים, בארצות עוד מעבר לימים.. אל אלוהי ישראל!

אל-נא יכלו ביאושם כשיוודע להם על הכליון השלם כאן.. יתחזקו, ישאו נשים, יבנו בתים, ואני בטחון, שיוולדו להם טובים, ישרים ונאמנים מהם לעמם, יוולד במשך זמן לא רב דור גדול ועולה במספר על אלה שתמו באופן כה מחריד על-ידי חלאת זוהמת האדם". סוף ציטוט.

לו יהי.

קיבוץ לוחמי הגטאות, עצרת יום הזיכרון לשואה ולגבורה, 1.5.08

מאת חווקה פולמן רבן, בשם הלוחמים.