על פועלו של יחזקאל רבן בעיתון ׳החייל׳ של הבריגדה היהודית
מאת ירין רבן / פייסבוק / 6 באפריל 2022
שישה ימים בשבוע הופיע עיתון ״החייל״ ברומא ואחר כך בבריסל. עיתון שנערך ונכתב על ידי חיילי הבריגדה היהודית בצבא הבריטי, ונועד לחיילים היהודים בצבאות בעלות הברית. סבא שלנו, יחזקאל רבן, שנפטר השבוע לפני 24 שנה, היה אחד מעורכי וכותבי העיתון מיום הקמתו ועד יום פירוק הבריגדה, עת הפסיק לרדת לדפוס. בגליון האחרון שלו, ב-21 ביוני 1946, כותב סבא רשימה שמסכמת את פועלו של העיתון ובעיקר מעידה על החשיבות האדירה של העיתון לרבבות החיילים היהודיים שהיו מפוזרים ברחבי אירופה ונלחמו בנאצים ובפאשיסטים. סבא סיפר שלבית הדפוס בבריסל לא היו אותיות עבריות, אז הוא נסע לטורינו לקנות אותיות מבית-דפוס עתיק שהדפיס תנ״כים בעברית. גם לא היה להם נייר מתאים, אז הוא נסע לאמסטרדם להביא נייר.
אולי שמתם לב שאני מנסה להתחקות אחרי עקבותיו של סבא יחזקאל, שלא ממש הכרתי כי כשהייתי ילד קטן הוא היה כבר עמוק בתוך האלצהיימר, ונפטר כשהייתי בן קצת פחות מתשע. לפני שנתיים הבאתי כאן מדבריה של Tali Shner על ההגדה שערך סבא לסדר הפסח הראשון של קיבוץ ע״ש לוחמי הגטאות ב-1949. כשקראתי בזכרונותיו של סבא על העיתון של הבריגדה, הייתי חייב לחפש את הכתבה האחרונה שכתב, בגיליון האחרון של ׳החייל׳. הוא חתום ״קל״, בדומה לשאר כותבי ועורכי העיתון שלא חתמו בשמם המלא אלא בראשי תיבות, או כמו במקרה של סבא, בשתי האותיות האחרונות של שמם הפרטי.
לכתבה מצורפת תמונה של מערכת ׳החייל׳ בבריסל. סבא יחזקאל, שאני דומה לו (לא כ״כ חיצונית) יותר משאי פעם דמיינתי, משמאל.
למיטיבי לכת, הרי הכתבה:
******
העיתון חדל היום להופיע. מסתיים אחד הפרקים המרובים בחיי הבריגאדה ופעולותיה.
ועתה מותר לספר קצת ״סודות״, לגלות את ה״מאחורי הקלעים״ של עבודתנו: מציץ אני אל תיקי המכתבים של מנהלת העיתון. אלה הם ה״מכתבים המשעממים״ כביכול, אשר בהם תמצא חשבונות ושאלות וטענות ושינויי כתובת. והנה במכתבים העניינים האלה, אשר באחד מהם נשאלת השאלה, האם אפשר לשלם במרקים גרמניים ובשני מצורפים כתשלום בולי-דאר אמריקאיים – במכתבים אלה חשתי את הקשר החי והער שבין עיתון לקוראיו. כי מפעם לפעם, לצד העניינים הסידויים – הנך נתקל לפתע בביטוי יחס לבבי ומעודד למפעל, ולעוסקים בו.
ֿ
תיקי המנהלה הפרוזאיים מספרים לך, כי העיתון שלנו הלך לכל רחבי אירופה ולכל מקום כמעט, אשר מצויים שם יהודים. הוא היה חשוב לחיילים, אך יקר עוד יותר לשרידי יהודים, אשר מצאוהו בידי חיילים-שליחים.
ֿלחיילי החטיבה הפך העיתון ללחם יום-יום הם התרגלו לראות בו את עיתונם הארצישראלי היומי, אשר הביא להם יום אחר יום את חדשות העולם, את רוח הארץ ואת דבר התפוצות. אך לא קשה לתאר מה היה העיתון לחיילים עברים בודדים, אשר נקלעו לפינות נידחות, ליחידות זרות – ללא כל קשר עם הארץ ועם העולם היהודי. סרג׳נט המצורף למשלחת צבאית בריטית ברומניה, ומתורגמן בגרמניה, חייל ארצישראלי שנשלח לגדוד אנגלי באיטליה – כל אחד מדגיש וחוזר, כי העיתון קושר אותו מחדש עם העם, הארץ וציבור החיילים העברים. חיילת יהודיה מקנדה כותבת: ״הרשו נא לי להביע את הערכתי והערצתי לכל אלה אשר עזרו ואפשרו לקיים בטאון עברי מוצלח זה על אדמת נכר... מביא הוא לנו, לבני ציון בנכר, הדים מן הבית וחדשות מן המולדת, ומהווה גשר לא-יינתק לכל המתרחש בארצנו...״. וחייל באנגליה כותב כי הוא מעוניין ללמוד עברית והעיתון עוזר לו מאוד, בעיקר כאשר הוא משווה מאמרים מתורגמים מאנגלית ויש לו ״הזדמנות יפה ללמוד תרגום מדויק של ביטויים מדיניים...״. מי פילל כי אפילו זכות כזו תתגלגל לו לעיתון ׳החייל׳?
מתוך מאות המכתבים בולטים כמה סוגים של קוראים, אשר העיתון היה להם ממש לבשורה, ואלה הם: מלחים, אנשי שירותי התנועה (Movement Control), חולים בבתי חולים, רופאים יהודים המפוזרים בארצות שונות.
המכתבים מאנשים אלה רובם חדורים רגש של חיבה והוקרה לעיתון. המלח, אשר רוב שירותו בילה בין שמים וים – מה פלא כי קרא בעיתון מראשיתו ועד סופו, ראה בו גשר ליבשה ולחוף המולדת? וכאשר מתקרב מועד השחרור היו כותבים המלחים לא רק הודעה על הפסקת החתימה, אלא גם ברכה לבבית: ״אנו נמצאים בדרך הביתה ומאוד אנו מצטערים על שלא נוכל להמשיך לקרוא את עיתונכם אשר מצאנו בו סיפוק... בלחיצת יד חזקה! שלום לכם ולהתראות בארץ הקודש. מאיתנו, מלחים עבריים – ותודה רבה״.
ואחד המלחים, כנראה בחור צעיר ומלא מרץ, כתב: ״אם כבר התחלנו במלחמת השחרור – נמשיך בה, כי זהו מקצוע. (חתום) המניף ידו אתכם בידידות...״. אכן, מי ידע את דרכי הברכה של המלחים? אני על כל פנים – רגע אחד נבהלתי במקצת.
אין צורך לספר ולהסביר מה היה ׳החייל׳ לחולים השוכבים במוסדות שונים. זמן רב עסקנו בחיפוש דרכים להספקת העיתון ולא מעט עזרו בכך הכמרים הצבאיים. רבו הטענות נגדנו, אך בסיכומו של דבר הגיע העיתון לבתי-חולים רבים בבלגיה, אנגליה, איטליה ומצרים. וכך כתב בחור מהחטיבה, אשר בילה 5 חודשים בסביבה זרה, בבי״ח באנגליה: ״׳החייל׳ נתן לי אפשרות לחשוב ו״לדבר״ בשפתי. איני רוצה להתפלסף הרבה, רק אגיד כי במשך כל הזמן הזה היה העיתון בשבילי כאילו בן-אדם חי שיכול אני לדבר איתו בשפתי, והוא סיפר לי כה הרבה מעולמנו היהודי...״. ואותו ההד בא מפינות נידחות ומתחנות רכבת רחוקות, אשר שם ישבו בחורינו בתפקידי R.T.O [Railway Transport Officer] וכדומה מנותקים כליל מסביבה עברית וארצישראלית. גם הם שקדו מאוד על קשר עם העיתון, וסרג׳נט אחד, אשר חובו לעיתון גדל, חשש שמא יפסיקו לו את המשלוח ומיהר להודיע, כי אחרי ה-Pay Parade הקרוב יסלק את המגיע.
בין הרופאים הבודדים ובין הקצינים השונים – גדולה הייתה העדות. העיתון הגיע לידי קצינים יהודים מאמריקה, מדרום אפריקה, מרוסיה הסובייטית. קצין סובייטי היודע יפה עברית – ביקש בברלין את העיתון וקיבלו בקביעות – והתפעל ממנו. והרב הצבאי של הצבע הפולני הודיע כי ״החיילים היהודים בצבא הפולני בגרמניה הראו התעניינות מרובה ביומנכם וקראוהו ברצינות והערכה״.
והגיעו הדים מפינות שונות בתפוצות ישראל. יהודי מהעיר דג׳רבה (טוניס) כותב עברית: ״בשמחה עמוקה זכיתי היום לראות את עיתונכם היקר, מיד עובר אורח... בפרט שאנו חסרים כל עיתון עברי מארץ ישראל״.
הנה, הצצתי אל תוך התיקים ה״משעממים״ ומצאתי תמונה עשירה ומגוונת. הרבה חשבונות, לא מעט טענות ואי-הבנות – אך מעל לכל שלל של קשרים, כתובות, וביטוי בלתי רגיל של אהדה. עם R.A.F [Royal Air Force] מעטו הקשרים, ומחיילות א.ט.ס. [ATS, חיל העזר לנשים] רק אחדות שמרו לנו אמונים אם גם ידוע לנו כי בפלוגות הבחורות היה הד רב. אולם סוג אחר של קוראים וחותמים גדל והלך בזמן האחרון: קרובים, ידידים ומשפחות החיילים בארץ. רבו הבתים בארצנו, אשר שם היה ׳החייל׳ לאזרחת קבוע. מי פילל כי עיתוננו יסלול לעצמו גם דרך זו?
אף אחד מאיתנו לא חזה, כי כך יתפתח מפעלנו – והחבר, אשר שקד במסירות ואהבה על עניני האדמיניסטרציה מראשית העלון בבארי ועד לביסוס המלא בבריסל, היה יכול בוודאי לספר רבות מתולדות העיתון, אך הגיע תורו להשתחרר וסיפרתי אני בקצרה את אשר הרגשתי בשעה שדפדפתי בין המכתבים.
קל [יחזקאל רבן].
