המורה הרוחנית שלי
חג פסח, יום השואה, אירועי יום העצמאות – נוער ופלמ”ח, הכל באישה אחת שהלכה לעולמה ב-9 לינואר 2014.
לחווקה ולי היו מנהגים קבועים. כאילו המבטאים העובדה שהייתה לי כמו סבתא “רוחנית” וגם מוחשית מאד. מתקשרים כל יום הולדת (היא 19 באפריל, שהיה ערב פסח, ויום פריצת מרד גיטו וארשה שנקבע על פי התאריך העברי ליום השואה, אני כ”ט בנובמבר) ובחגים ומפעם לפעם מדברים על אירועים.
מסעות בני הנוער לפולין
כל 19 לאפריל היינו מדברים ביום ההולדת שלה ומתבדחים על היותו גם יום פרוץ המרד בווארשה. וגם ביום השחרור שלה מאושוויץ. והייתה בדיחה קבועה בערב כריסמס תאריך הפעולה הראשונה של הארגון היהודי הלוחם בדצמבר 1942 – אז נתפסה בקראקוב, הייתי מתקשר והיא עונה שעכשיו לא חג יהודי ואני ועונה אבל חג של לוחמים.
השיחות תמיד היו קצרות וחמות מאד, עם אופטימיות ריאלית. חבריי ואני הקמנו תנועת בוגרים ובליבה קיבוץ. הובלנו מסעות של בני נוער ומבוגרים לפולין, צ’כיה וליטא, זיכרון המרד בנאצים ולוחמי הגיטאות והקשר שלו לתנועה הציונית ולהגשמה היווה יסוד ומסד. בתחילת שנות התשעים של המאה הקודמת, הובלנו במסגרת זאת את המסע לפולין של הנוער העובד והלומד הנקרא “המסע לגילוי שורשי המהפכה הציונית ומרד תנועות הנוער, שואה וגבורה”.
דובי הלמן, בן גבת וממייסדי קיבוץ יטבתה, שכהן אז מזכיר התנועה הקיבוצית וחווקה התלוו להדרכה שלי ושל גילי (לימים אשתי). בסופו כתב דובי לעיתון מאמר על חוויותיו: “מפגש ברזל בברזל, אש באש, רוח לוחמת ברוח לוחמת, היה מרד , יש מרד, השרשרת לא נתקה”. ארבע דורות נפגשו, חווקה, דובי, אנחנו וחניכי התנועה. הזיכרון הזה נתן אז ונותן גם היום תקווה. “דרור” היה שם הארגון של בוגרי תנועות הנוער באירופה שבנה ממנו בהתרגש השואה את האי”ל – הארגון היהודי הלוחם, מכאן גם נבחר שמה של תנועת הבוגרים וההגשמה של “הנוער העובד והלומד”.
בישראל של היום נעלמו כמעט כינוי החיבה שאינם מאוסים. הק’ה שהיה נפוץ כסיומת חיבה של ימי “הישוב” ו”המדינה שבדרך”, נעלם מאנשים חיים ובסלנג היה לגנאי.
הקה ייצג את אווירת הפלמ”ח, את החברה’מן עוד מילה שנעלמה מתיאור אופי הישראליות. הוא ייצג את האפורמאליות, החברות, המאבק על הכללי מעבר לאישי, הבריחה מסממני כבוד ושררה, בושה, ישירות, חתירה אל הערך והתוכן ולא האריזה והחיצוניות, כנראה שיצחק רבין וכן גם אריק שרון היו במידת מה הגיבורים האחרונים בינינו כאן של התרבות הזאת.
חווקה סמלה את מדינת ישראל
והנה השנה נפטרה אישה שהסיומת התאימה לה ביותר. גיבורה אמיתית מאד ואלמונית מאד. היא סימלה את מה שישראל אמורה הייתה להיות, איננה ויש לקוות שתהיה.
חווקה פולמן רבן צילום מהאלבום המשפחתי. הצילום מופיע בעמוד הפייסבוק לזכרה
חווקה פולמן רבן, הייתה חברת תנועת הנוער הציונית “דרור” בווארשה, שהייתה החלק המרכזי של “החלוץ”. עם פרוץ המלחמה הצטרפה אל הפעילות המחתרתית בגטו ווארשה בתחילה בפן החינוכי כמדריכה ומאוחר יותר כלוחמת וכקשרית יצחק צוקרמן “אנטק” ממפקדי האי”ל והמרד. בתפקידה זה ותחת זהות בדוייה נסעה בכל רחבי שטח הכיבוש הנאצי מסווה כפולנייה כשהיא מעבירה נשק וידיעות בין הגיטאות ובין היחידות השונות של הארגון היהודי הלוחם.
בחורף 1942 שהנאצים בשיא כוחם ברחבי העולם כולו ושולטים בכל אירופה, ומחנות ההשמדה רוצחים ביהודים בתעשייתיות, נסעה חווקה עם אנטק לקרקוב, שם באו ללוות ולסייע לקבוצה של יהודים חברי תנועות הנוער, בפעילות התנגדות בנשק נגד הנאצים שנועדה למנוע את חיסולו הסופי של גטו קראקוב והשלמת מעבר היהודים לפלאשוב ואושוויץ. תוך שהם מנצלים את אווירת חג המולד 1942 קראקוב שהייתה גם בירת “הגנרל גוברנמן” ובעזרת בקבוקי מולוטוב וכלי נשק מאולתרים יוצרים מספר אירועי חבלה וגרילה כנגד מקומות בילוי של נאצים פוצעים והורגים בהם. דולק ליבסקינד מפקד הפעולה מגדיר אותה ערב המבצע “למען שלוש שורות בהיסטוריה היהודית של מרד ולוחמה”. שעות לאחר סיום הפעולה המוצלחת חווקה נתפסת כתוצאה מהלשנה ונשלחת לאושוויץ. היא שורדת את השואה, עולה לארץ ומקימה את קיבוץ לוחמי הגיטאות ואת המוזיאון בו יחד עם אהובי נפשה ומפקדי מרד גטו וארשה צביה לובטקין ויצחק “אנטק” צוקרמן.
חינוך הנוער – הכי חשוב
כל חייה חווקה נשארה נאמנה למה שהיה חשוב בעינייה ביותר – חינוך הנוער. היא, למרות שיכלה ולמרות ההצעות, לא בקשה לעצמה מעולם תפקיד ציבורי או כלכלי לא בקיבוץ לא במוזיאון ולא במוסדות הלאומיים, בקשיים עצומים הסכימה לשאת את “דבר הלוחמים” בעצרות הלאומיות הנועלות את יום הזיכרון לשואה במוזיאון בית לוחמי הגיטאות.
דמותה עולה ובולטת דווקא מהפן הזה. לחווקה היה מסר ערכי חזק וברור, לנוער יש כח לעשות, לשנות, לבנות. הנוער הוא שבנה את התנועה הציונית, אותו נוער בנה את הישוב ואת כוחות המגן ויצר את התשתית להקמת המדינה, ולאלו מתוכו שנקלעו לאימת השואה – המשיכו באמצעים אחרים את מה שידע נוער לעשות – לשנות את פני ההיסטוריה בעזרת “המרד” נגד הנאצים.
בעולם בו הנוער הוא סגמנט למוצרי צריכה, ובדרך כלל נקודת מעבר בין עקרות בית ספרית לעקרות אקדמית אם נקודת חובה בצה”ל, בלטו דבריה אילו, בלוחמי הגטאות ב 45 שנה למרד גטו וארשה: ” … בסוף דבריי, אני פונה אל הנוער, לאלה שיבנו את עתיד הארץ הזו ויעצבו את החברה כאן…. עזרה לנו האמונה והתקווה שהעולם החדש יהיה אחר, שבארץ שלנו, בישראל, החברה תהיה צודקת, מוסרית, טהורה ובה ישמר צלם אדם בכל התנאים ובכל המצבים. וחלמנו על שלום – סוף סוף שלום…. בשם הלוחמים מאז אני קוראת לנוער שלנו: שמרו על החלום, טפחו אותו, היאבקו עבורו”.
היה לי הכבוד והזכות להיות עם חווקה עשרות פעמים בפולין, המפגשים עמה היום בסיס עמוק וחזק להקמת נקודות התיישבות חדשות בגליל ובנגב במסגרת “תנועות הבוגרים”. הנוער שינה את ההיסטוריה פעמים רבות, יש לו כח לעשות זאת שוב. אולי, בעולם בו הרטרו הוא “הגרוב-גנוב” החדש סיומת הקה תהיה מדליקה תרתי משמע.
