פרידה מחווקה פולמן רבן: קשרית

רבים רבים רואים בפטירתה של חווקה סיום פרק בחיים. הפגישה עמה הטביעה חותם. לא מנהיגת ציבור, גם לא משוררת ששיריה מושרים וחוזרים. קשרית. לתפקידה הוכתרה בימי זדון. אז היא עשתה מלאכתה תוך סיכון והתחפשות. הביאה את בשורת הלוחמים אל מחוץ לגיטו ואת צלקות האדישות אליו. בעיני רבים היא נותרה קשרית. היה משהו באישיותה שהצליח לקשר את הזמן ההוא אל התקווה המפוכחת של ימינו. אז העריצה את שותפיה הגדולים ממנה, את אנטק וצביה שהעזו לאהוב בזמן אפלה, את יצחק קצנלסון שהעז לשיר ולגייס הומניזם בעת חורבן. היא היתה קשרית של בשורתם התובעת בעת התפוררות מוחלטת. אז היא היתה הצעירה שבחבורה . אהבתה הבלתי נכנעת היא שגזרה עליה לספר, להעיד, להיות קשרית לצעירים המתחלפים לנגד עיניה. עבדתי אתה ואני זוכר שכשאמרו לי כי היא תבוא לעזור לי ולתלמידי ותלווה אותם בתהליכים הפסיכולוגים שהם עוברים, לא האמנתי למשמע אוזני. האם יכול להיות מישהו שבא מהחבורה הלוחמת בשואה כדי להיות דייג אורות חברתי ואישי ? האם לא מספיק שתלמידי פוגשים בי וחרדותי ? כבר בפגישתנו הראשונה היא הפתיעה אותי ביכולתה לשמוח. אני יודע שלא הייתי יחידי בהתנסות המיוחדת הזו . ההיסטוריה אותה חיה באינטנסיביות כזו הכאבים האינסופית אותה צברה לא הוסיפו לה טיפת מרירות, לא נעלו אותה לרגע. היא היתה מסוגלת לחיות את טל נעוריה ולהתחלק אתו. כשכתבתי על יצחק קצנלסון ראיינתי אותה על ימי התיאטרון של המטבח בגיטו . קצנלסון הקים אותו ובו היא שיחקה היא תפקיד מפתח. כמה התרגשתי לקרוא את ההספד שהוא כתב על חווקה בויטל בביטחונו כי נרצחה. מכל התהליכים אותם עברה , מכל פרקי ההיסטוריה הכובלים והאכזריים היא ידעה להציל דווקא את הילדיות, את הספונטניות, את הכישרון לקבל ולתת אהבה. את כישרונה זה היא ידעה להפוך לגלאי של מצוקה וכאב, לתביעה מחייכת לתיקון , לאמונה באנשים הצעירים היכולים לצאת למסע אל הנראה כבלתי אפשרי. היא היתה ביקורתית אך ביקורתה לעולם לא היתה משתקת. תמיד הצליחה לקרוא קריאה של ילדה שובבה שלא מוכנה לכזב המועך. תמיד חשה להודיע על הצו של חגיגת החיים, בכל הנסיבות בלי להתחמק מאחריות. בשנים האחרונות הרבתה להיפרד. להצביע על הזמן החולף. היא דיברה על כך בלא מעט אירוניה. אך היא לא האמינה במוות. 'נצח קר אני מושיט לך את לשוני החמה' אמר ברנר וזו היתה אמירה שהיא אימצה בחייה. אני רואה אותה בקרב חניכי תנועת הנוער בארץ מקשרת אותם בלי מסיכה, בלי זיוף לימים נוראים ולמפעל התיקון התובע כל כך אך המוליד אחווה המשמחת את הלב.