בסוף דבריי אני פונה אל הנוער
רצוני להתחלק בכמה תחושות, שאני נושאת מהשנים ההן – השנים שהיו לתקופה המשמעותית ביותר בחיי, היו אלה ימי כאב נורא וסבל בלי גבול, אך גם ימים גדולים וחשובים עבורי. מצד אחד פיעמה בנו אז אמונה חזקה בדברים נפלאים – בצדק שחייב להיות, בחברות וברעות שהייתה, בארץ ישראל הרחוקה והנכספת ובלתי מושגת אך קיימת – בכל אלה האמנו, ואנו צעירים ותמימים ובלתי מתפשרים.
האמנו אז בארץ ישראל שלנו, שבה שולטים צדק וטוהר ומוסר וזכות לכל אדם לחיות בכבוד, האמנו אז בהתגלמות שוויון בין אנשים – כך חלמנו והאמנו, והחלום והאמונה האלה היו מקורות הכוח שלנו שם ואז.
ולצידה של האמונה הזו הייתה בנו הראייה הריאלית שהעם היהודי סביבנו מובל לאבדון ולמוות בטוח. אולי בגלל האמונה הזו שהייתה לנו היה בנו הכוח לראות את המרה, הנוראה, בלי אשליות, והיה הכוח לא להשלים, לא להישבר, אלא לפעול.
בחיים אלה של חוסר תקווה וחוסר ברירה – כוחנו היה ביכולת הבחירה. לכן לא היינו אומללים, לא חסרי אונים, אנו בחרנו עשייה והייתה משמעות לכל מה שעשינו.
הייתי רוצה, שדמויות הלוחמים, אלה שידעו לבחור, לא יישארו בזיכרון הדורות כענקים, כנפילים, כגיבורים שהופכים מהר מאוד לפסלים קרים ואנדרטאות – כי אם כבחורים ובחורות ששום דבר אנושי לא זר היה להם – חוויות נעורים, עם אהבות ואכזבות וחולשות ולבטים. אלה, שרצו לחיות, אך בעולמם שגזר מוות היה בו בלתי נמנע – בחרו איך למות, בחרו בעשייה, בהתנגדות, בלחימה. כוחם נבע מהרגשת משמעות בכל רגע של פעילות בתוך הגהנום. הייתה משמעות באהבה ובשנאה, ברעות ובמסירות, בהליכה למסוכן ביותר כדבר מובן מאליו, לא בהקרבה – הייתה משמעות בעולם המטורף, והיא ששמרה על שפיות האדם ועל האנושי שבו.
לנו, לצעירים, שהיינו אז בנים, אך לא הורים לילדים, קל היה יותר. אנחנו לא הוכרחנו להחליט בין להחזיק יד קטנה, להחזיקה ולחממה כדי להוסיף לה ביטחון עד הסוף המר – ובין להשאיר את הילד לזרים, לבלתי ידוע, לרעב, לבדידות, ליתמות. לבחור ולהחליט במצב כזה – זו הייתה גבורה. גבורה הייתה של אלה הכואבים את הרעב, רואים יום יום את הגוויות וממשיכים להיאבק עבור ילדיהם ואהוביהם ולא עוזבים אותם גם בדרכם האחרונה – כך אני חושבת היום – בוגרת, אמא, סבתא. אך טוב שאז, צעירה, יכולתי וגם ידעתי יחד עם חבריי - אנשי תנועות הנוער – לבחור בהתנגדות פעילה, במרד ובלחימה. כעת זו ההזדמנות והחובה, שנעיד אנו, שהיינו אז וחווינו את השואה ואת המרד.
והיום, האם נמצא את הדרך שלא להיות יותר אף פעם חלשים ומסכנים ובודדים ויחד עם זה להבין שאף אחרים זכותם לחיי עצמאות וכבוד?
איני משווה אף אחד היום ללוחמים ההם. יש שוני מוחלט של תקופה, של מצב, של הכל. למדתי דברים מהעבר שלי, שלנו – למדתי להבין סבל והשפלה של הזולת, של האחר. למדתי, שכוח יכול להציל ועלול להרוס, להמית – ושכוח אינו כל יכול. למדתי לא להיות סלחנית לגבי עצמנו, בתוכנו. מעיוורון לגבי עצמנו עכשיו אני מפחדת, מלאומנות וקנאות וגזענות יהודית אני חרדה מאוד. לנו זכות בלתי מעורערת וחובה לשמור על קיומנו כאן, בארץ הזו – המקום היחיד שלנו באמת בעולם. אלה הבורחים מכאן, היורדים מהארץ ומחפשים "פינה שלווה" עבורם בעולם, משלים את עצמם – חיים יהודיים אמיתיים אפשר לחוות רק כאן – כאן הוא מקום המאבק לביטחון יהודי, לטעם חיים של יהודי.
בהגנה על ביטחון העם ארצנו אין אנו פוגעים בזיכרון הלוחמים בגטאות – לא, אדוני השר הפולני – אנו רק ממלאים את צוואתם. יבורכו הבנים החיילים שעומדים גם כעת במצבים קשים ומסוכנים ומסובכים.
אך במאבק על קיומנו יש דברים, שליהודי אסור לעשות. יש אומרים: "הסתכלו מה עושים אחרים בעולם!" לא – זה לא יצדיק אותנו. עלינו לא לרשת מה שאינו שלנו, עלינו לא להתעלם מזכויות של אחרים ולא לפגוע בכבודו של הזולת – וכל זה לטובת עצמנו, לטובת החברה שלנו.
בסוף דבריי אני פונה לנוער, לאלה שיבנו את עתיד הארץ הזו ויעצבו את החברה כאן.
כאשר נסתיימה מלחמת העולם השנייה, לאלה מאיתנו ששרדו היה החופש קשה ומכאיב. אובדן הכל – משפחה, חברים, מיליוני יהודים – הורגש בעוצמה אכזרית. ולחזור לחיים, להתחיל הכל מחדש נראה כבלתי אפשרי כמעט. עזרה לנו האמונה והתקווה שהעולם החדש יהיה אחר, שבארץ שלנו, בישראל, החברה תהיה צודקת, מוסרית, טהורה ובה ישמר צלם אדם בכל התנאים ובכל המצבים. וחלמנו על שלום – סוף סוף שלום. היו געגועים לזה והיה חלום.
בשם הלוחמים מאז אני קוראת לנוער שלנו: שמרו על החלום, טפחו אותו, היאבקו עבורו.
---
* תודה שלוחה לארז רביב על הנוסח המלא של הנאום.
